ندوة في مدار حول قانون الدولة القومية | | ‎قانون الدولة القوميّة والفوقية اليهودية | | الدعوة الى تعزيز الحوار الوطني والمجتمعي ضمن استراتيجية شمولية جديدة للخروج من الأزمة الراهنة‎ | | صدور كتاب الحكم المحلي في المجتمع الفلسطيني في اسرائيل - مركز دراسات‎ | | نحو تأسيس مجالس تربوية محلية | | افتتاحية صحيفة هارتس حول ورقة دراسات‎ | | كتاب جديد: تأهيل المعلمين في المجتمع الفلسطيني | | حضور حاشد في إحياء الذكر العاشرة لرحيل الشاعر والمربي شكيب جهشان في الناصرة | | شوكة في حلق ليبرمان | | الدكتورة نهاية داوود: النظرة الشمولية لصحة المرأة تأخذ بالحسبان دورَها الاجتماعي | | القاضي جبران: يجب تعليم العربية في المدارس العبرية وفي الجامعات | | الأكاديمية الأوروبية للأبحاث تستضيف رئيس مركز دراسات | | وزارة التعليم تنوي فرض (تراث بن غوريون وبيغن) على المدارس العربية | | حلقة دراسية في جامعة حيفا حول امتحان البسيخومتري | | جلسة بحثية لمركز دراسات حول أقسام المعارف في البلدات العربية | | سمينار دولي لمركز دراسات والمجلس الثقافي البريطاني | | أرض النقب وتأهيل المعلِّمين العرب يستحوذان على كتاب دراسات الرابع | | مؤتمر التعليم العالي 2011 يدعو لوضع رؤى وخطط استراتيجية ولعودة الحوار لإحياء الحركة الطلابية | | دراسات يستضيف البروفيسور الفلسطيني ياسر سليمان | | عرض أزمة السكن في البلدات العربية على لجنة طرخطنبرغ | | يوم دراسي حول خصوصية تأهيل المعلمين العرب في النقب | | ندوة حول الثورات والتحوّلات في العالم العربي | | قضايا الأقلية العربية في مؤتمر دولي حول الأقليات في حوض المتوسط | | ندوة حاشدة في يافا حول اللغة العربية | | بالتعاون بين مركز دراسات وكلية الحقوق في جامعة حيفا، تقرير شامل حول مكانة التعليم العربي | | كتاب جديد للبروفيسور محمد أمارة: اللغة العربية في إسرائيل: سياقات وتحديات | | مركز (دراسات) يطالب المجتمع الدولي بإدانة مخطط ليبرمان لـ (التبادل السكاني) | | دراسات: المجلس التربوي خطوة نوعية في مأسسة مرجعياتنا المهنية0 | مركز دراسات يطلق برنامجًا بحثيًا حول تأهيل المعلمين العرب0 | مدير مركز دراسات د. يوسف جبارين: السياسات الإسرائيلية تناقض المعايير الأوروبية للمساواة ومنع التمييز العرقي0 | ندوة خاصة حول الحكم المحلي العربي0 | مركز دراسات يستعرض انتهاكات حقوق الأقلية العربية أمام سفارات أوروبية0 | Old Problems, New Challenges0
English
עברית

[F] صفحة مركز دراسات في الفيسبوك






عربي


عبري










كتاب دراسات 2013






Political and Legal Attacks on the Palestinian-Arab Minority (By: Dr. Yousef Jabareen) Published by Rosa Luxemburg Foundation
























العربية في اسرائيل - حوار مع بروفيسور محمد امارة في صحيفة الشروق المصرية






تعريف

عن مركز دراسات

استراتيجيات العمل والأدوار المهنية للمركز

الهيئة الادارية وطاقم المركز

أبحاث دراسات

من نشاطات دراسات

مقتطفات من الصحافة


مساحة حرة: مقال الاسبوع

من كتاب دراسات 2013

النساء العربيات في اسرائيل
المجلس التربوي العربي
التصور المستقبلي للعرب الفلسطينيين في اسرائيل


التعليم العالي العربي في إسرائيل

تأهيل المعلمين العرب
التربية البديلة: اللغة، الثقافة، والهوية

مشروع تأهيل المعلمين - وظائف عمل



اعلان الامم المتحدة من العام 2007 بشأن حقوق الشعوب الأصلانية - باللغة العربية

עברית אחרי ערבית


ד"ר יונתן מנדל


48 שעות לפני הכנס האקדמי הראשון שהתקיים בשפה הערבית במכון ון ליר בירושלים התקשר אלי שליח של חברת "אקספרס". על פניו, סתם עוד שיחה מנותן שירותים, שביקש להעביר חבילה ממקום למקום. חיכיתי לו בכניסה למכון כמי שממתין לאורח שבא ממרחקים. החבילה שנשא היתה בצורה של גליל מוארך והיא היתה עטופה בניילון פצפצים. הוא שאל אותי איפה להניח אותה, לאחר מכן שם אותה על הרצפה בחדרי, ביקש ממני לחתום פה ושם, ואז חבש את הקסדה על ראשו ויצא. בשבילו היתה זו עוד חבילה שהעביר באותו יום. הוא כנראה תהה בדרכו לאופנוע מה גרם לי ללחוץ את ידו באריכות ובחמימות רבה כל כך. הוא לא ידע מה היה המטען שהעביר, או מה היה הערך הסימבולי של הכבודה שנשא מתחת לבית השחי. כשהרמתי אותה אני, נזהרתי שלא להסגיר את התרגשותי. ידעתי שלמחרת, כשתיפתח החבילה ע"י הצוות הטכני של המכון, יתגלה המטען ה"סודי" שבתוכה. או אז, בבוקר, ייצא ממנה באנר – שלט בד ענק מלבני – שייתלה על הכניסה הראשית של המכון. הבאנר יודיע על פתיחת הכנס המשותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז דיראסאת מנצרת תחת השם "הערבית: שפה בעין הסערה". ואז יתגלה הסוד לעיני כל: על פני 9.8 מטר אורך ו-75 ס"מ רוחב, על שלט הכניסה, יברך מכון ון ליר, לראשונה בהיסטוריה שלו בת 53 השנים, את אורחיו, בערבית לפני עברית.

המעשה הכביכול שולי הזה, פעולה גרפית פשוטה של גזור והדבק, איננו מובן מאליו. אמנם ברבים מהכנסים באוניברסיטאות בישראל מופיעה שפה אחרת לפני העברית, אולם השפה הזו היא כמעט תמיד אנגלית. כשזה קורה, התגובה שלנו להקדמתה של שפה זרה (אנגלית או צרפתית) לשפה רשמית (עברית) היא קבלת הדבר כמובן מאליו. כאילו כך הם הדברים בשיא טבעיותם. כך גם כשאנו שומעים הרצאות אקדמיות באנגלית באוניברסיטאות אלו, שניתנות על ידי מרצים ישראלים, פלסטינים או זרים. אין בכך, עבור הסטודנט והמרצה הישראלי, שום דבר שאיננו טבעי: לא מרכזיותה של האנגלית הזרה, מכאן, ולא חסרונה של הערבית, המקומית, הרשמית, הילידית, מאידך.

לפיכך, היה עצוב לגלות כי דווקא כשהערבית קודמה למרכז הבמה וכשפורסם שההרצאות האקדמיות של הכנס יינתנו בשפה הערבית עם תרגום סימולטני לעברית, התעורר חשש בקרב כמה מהמשתתפים. לדברי כמה מהם, חששם נבע מכך ש"עכשיו עלולים להגיד על הכנס שהוא פוליטי". עבורם, מסתבר, כנס "רגיל" שמתקיים בעברית בלבד וללא ערבית הוא "איננו פוליטי", וכך גם כנס שמקדם את השפה האנגלית על פני שפות אחרות. אולם, קיומו של כנס בשפה הערבית, או הקדמתה של הערבית לעברית, נתפסו על ידם כ"הפרת סדר". וזו אכן הייתה "הפרה של הסדר הקיים", אבל רק אם ה"סדר" הוא אותה אנדרלמוסיה פוליטית גזענית המעדיפה את העברית ואת האוכלוסיה היהודית על פני הערבית והאוכלוסיה הפלסטינית.

כעת, ממרחק הזמן, ניתן לנסות ולנתח מה היה בו בכנס שהטריד כל כך את חלק מהנוכחים, שהפר את הסדר, אולם בו בזמן ריגש ונתן תקווה לרבים אחרים. לפי דעתי, ניתן להצביע על עובדה אחת לפחות שגרמה לכך: בעצם הצבתה של הערבית במרכז, קל וחומר בעצם ההחלטה לקשור אותה לדיון אקדמי ואינטלקטואלי, הכנס ערער את יחסי הכוחות, הכביכול ברורים מאליהם, המתקיימים בישראל. הערעור הזה בא לידי ביטוי בתגובות השונות, הדרמטיות משהו, מצד קהלים שונים שבאו ולא באו לכנס. תגובות אלו כללו התרגשות, התעלמות, אהדה, חשש, ותקווה. ברשותכם, אקדיש ברשימה זו פסקה אחת לכל רגש.



התרגשות


מעולם לא בדקתי יותר פעמים במילון איך אומרים "מתרגש" בערבית מאשר בחודש ההכנות שקדם לפתיחתו של הכנס. מעולם, כך נדמה לי, גם לא נשאלתי כה הרבה פעמים על ידי עמיתים יהודים האם "מונפעל" עדיף על "משחון באלשואער" או על "משחון באלעואטף" כדי לתאר במדויק את הרגש ההוא. ההתרגשות הזו היתה ספונטנית והקשר שלה לעצם השימוש בערבית נדמה לעתים כעוצמתי הרבה יותר מתוכן ההרצאות עצמן. אם האמת נמצאת בפרטים, הרי האמוציות שליוו את הכנס נמצאות במילים שנהפכו למשפטים. הם התרחשו בערבית. בעולם המדומיין, במציאות הוירטואלית, שנוצרו סביב הכנס. ההתרגשות הזו לא היתה שמורה לציבור אחד, היינו למרצים היהודים בלבד. בעצם, כל אחד ואחת מהמשתתפים פתחו את דבריהם באישי. גם אלו שעבורם ההתרגשות נבעה משינון ההרצאה הערבית הראשונה בחייהם, וגם עבור אלו שהשפה הערבית הוגבלה עד אותו רגע בתוך מרחבם הפרטי. "עמדתי כאן כל כך הרבה פעמים ודיברתי בעברית ובאנגלית", אמרה אחת המשתתפות, "אבל עוד אף פעם לא דיברתי בשפתי".


התעלמות


הקול קורא של הכנס הופץ בערבית ובעברית. בקול קורא תוארו הנושאים בהם יעסוק הכנס ומרצים המעוניינים להציג התבקשו לשלוח תקציר בן 200 מילים בערבית. מלבד היותו בערבית, הקול קורא גם כלל רציונל, לפיו הכנס הוא פרי יוזמה משותפת של מכון ון ליר ושל מרכז דיראסאת, ושבין היתר ההחלטה לקיים אותו בערבית נבעה מתוך רצון "לעודד פרקטיקות החותרות לשוויון בין יהודים לערבים". הקול קורא הופץ דרך האי-מייל ודרך פוסטרים שנתלו בכל האוניברסיטאות והמרכזים האקדמיים בארץ, תוך התמקדות מיוחדת במחלקות למזרח תיכון ולשפה וספרות ערבית.

רק לאחר שהסתיימה קבלת התקצירים גילינו שלא קיבלנו אף הצעה מאף מרצה מאף מחלקה למזרח תיכון. מאז, אני מתחבט בשאלה מדוע. אולי משהו שעשינו הרתיע את החוקרים ממחלקות אלו? אולי שינוי יחסי הכוח בין יהודים לערבים גרם לחוקרי המזרח התיכון לחוש משום מה שלא בבית בכנס הזה? אולי העובדה שרוב חברי ועדת ההיגוי היו פלסטינים אזרחי ישראל, גרמה לחוקרים ממחלקות אלו לחוש שמדובר בכנס לא להם? או אולי היה זה נושא הכנס – יחסי שפה וחברה בקרב יהודים ופלסטינים – שגרם להם להרגיש שאין להם מה לתרום מבחינת תחומי הידע שלהם? או אולי היתה זו ההצהרה על השוויון בין יהודים לפלסטינים שגרמה לכנס להישמע כ"חורג" מתחומי העיסוק המותרים? או כ"פוליטי" מדי? או אולי השימוש האקטיבי בערבית כשפת ההרצאות גרם למישהו מהם לחשוש מאיבוד הפריבילגיה היקרה של דיון על הערבים ועל המזרח התיכון מנקודת הכוח של העברית או האנגלית?

אחד ההסברים שקיבלתי ממרצה ישראלי למזרח תיכון שבחר שלא להגיש הצעה היתה שהכנס לא היה "מקצועי מספיק מבחינת תחומי הידע של חוקרי מזרח תיכון  בארץ". מאז הרהרתי בהסבר הזה רבות. היום אני חושב שהוא מסוכן משתי סיבות עיקריות. ראשית, כי עבור כל חוקר בעולם העוסק בלימודי המזרח התיכון סוגיות הנוגעות לשפה הערבית במרחב הישראלי/פלסטיני הן חלק מתחומי המחקר. בכל מקום, חוץ מבישראל, מה שמציב את המחלקות הללו בארץ כפועלות במנותק מהאקדמיה העולמית. שנית, אם אכן מרצים למזרח תיכון בישראל אינם רואים בסוגיות אלו חלק ממחקרם, ואינם מתביישים בכך, הרי בכך יש רק דוגמה נוספת לחלק הפעיל שהם לוקחים בכינונו של הגבול בין "המזרח תיכון" לבין "ישראל", בין "יהודים" לבין "ערבים". בשמירתם על נושאי המחקר שלהם "מרוחקים" ו"שונים" מפטרלים "מומחים" אלו בין העולמות ומוודאים שהמומחיות האוריינטליסטית שלהם נשמרת.


אהדה


לפני תחילת הכנס הופצה בציבור התכנית הסופית, בקרב אמצעי התקשורת בעברית ובערבית. התקשורת העברית הגיבה בסוג של משיכת כתפיים, אולם אמצעי התקשורת בערבית חגגו את הרגע. מספר ימים לפני תחילת הכנס נמסר לנו מרשת "אל-ג'זירה" כי הם מחכים לאור ירוק אחרון מקטאר לפני אישור סופי של סיקור האירוע. אחרי 24 שעות האישור אכן הגיע. באותו אחר צהריים, נציגי הערוץ הראשון בערבית הודיעו שגם הם יגיעו לסקר את הכנס. עיתון "אל-איתיחאד" ממקום מושבו בחיפה ביקש אישור לפרסם חלק מהרצאות הכנס בעיתון סוף השבוע. "א-שמס", תחנת הרדיו הפופולרית, העלתה לשידור את מארגני הכנס בשידור חי. וכך גם פאנט, כל אל-ערב, ורבים אחרים.

בגדול, התקשורת דוברת הערבית מישראל ומרחבי העולם אהדה את הכנס. פשוטו כמשמעו. חיוכיהם והתרגשותם לא היו מזויפים. בכך הודגם בצורה ברורה כיצד העברת הדיון מעברית לערבית לא רק שמזמינה את כלי התקשורת הערביים – ואת החברה הערבית בישראל בכלל – להרגיש חלק מהעשיה האקדמית, אלא גם מאותתת להם שסוף סוף יש רצון להכיר בהם, בתרבותם, בשפתם, כחלק בלתי נפרד, כבסיס לשוויון. בלי להרבות במילים, ובלי להכביר במהות המחקר האקדמי, העברת הדיון מעברית לערבית – ולפני שנאמרה מילה או נישאה ההרצאה הראשונה – היתה המסר חברתי, הפוליטי, והתרבותי של הכנס כולו. דברים ברוח זו כתבה גם ד"ר ליאת קוזמא מהאוניברסיטה העברית. לדבריה, הכנס, והצבת השפה הערבית במרכזו, הינו אתגר אמיתי עבור האקדמיה הישראלית שבאופן כללי "משדרת לתלמידיה שהשפה הערבית היא לא שפה רלוונטית לשיג ושיח אינטלקטואלי". גם ד"ר שרה אוסצקי לזר כתבה לאחר מכן כי "חשה את השמחה האמיתית של דוברים, שניתנה להם הזדמנות לדבר על שפתם ובשפתם... וראיתי גם את דוברי העברית בקהל המרותקים באמצעות אזניות התרגום וכועסים על עצמם שאינם מבינים ערבית".


חשש


אבל השמחה והאהדה הן לא התחושות היחידות שהתלוו לכנס. היו בו גם חשש. האמת היא שאינני יודע מי חשש יותר מהכנס: יהודים שאינם יודעים ערבית כלל או דווקא אלו שיודעים ערבית היטב. התחושה שלי היתה שעבור חברים משתי קבוצות אלו, היווה הכנס זעזוע לתחושת הביטחון שסיפק עד אז הסדר הקיים. מתוך הקבוצה של אלו שאינם דוברי ערבית, פנו אלי לפני הכנס מספר חוקרים שטענו שיש באירוע בכדי להדיר את אלו שדוברים עברית בלבד, כמוהם. העובדה לפיה כל הרצאות הכנס יינתנו במקביל לתרגום סימולטני לעברית, ושהדיונים אחרי ההרצאות יתקיימו בערבית ובעברית, לא הצליחה לשכנע רבים מהם. ככל נהראה היה משהו מפחיד עבורם בתקדים האקדמי של השפה הערבית כשפה עיקרית, והם חשו – או לפחות החלו לחוש – כיצד במצב מסוים, במציאות וירטואלית כרגע, אי-ידיעת ערבית משמעה יהיה איבוד חלק מהפריבילגיות שניתנו להם עד אז כדוברי השפה העברית.

מנגד, מתוך הקבוצה של אלו מהיהודים שדוברים ערבית על בוריה, אם בגלל שנולדו במדינה דוברת ערבית וגם אם שירתו בתפקיד ביטחוני כזה או אחר, חשתי גם שם בסוג של חשש, אולם היה זה חשש אחר בתכלית. בעוד אלו שאינם דוברי ערבית חששו מאיבוד מקומם בשיח הישראלי הכללי, חששו חלק מדוברי הערבית היהודים מאיבוד המונופול שלהם בתחום, מאיבוד ה"מומחיות" שלהם בטריטוריה שבנו לעצמם. הכניסה של "שחקנים" חדשים לשדה הפעולה שלהם, גרמה להם לחשוש מאיבוד מקומם בשיח המומחים.


תקווה


הכנס, כך לפחות אני רוצה להאמין, היה יותר מעוד כנס מפני שהוא איפשר למשתתפים בו, ולו ליומיים בלבד, לדמיין מציאות אחרת. במציאות ה"אמיתית" שבחוץ, הרי, ההגמוניה של העברית והנחיתות המובנית של הערבית, נלקחות כמובנות מאליהן, והיחסים האלו בין השפות מן הסתם מתכתבים ומעצבים גם את היחסים החברתיים והפוליטיים שבין יהודים לערבים. אולם להבדיל מהמציאות שבחוץ, בכנס שקיימנו ניסינו לשחק עם יחסי הכוח הכביכול "טבעיים".  במסגרת זו, נאלצו הדוברים היהודים להיצמד להרצאותיהם שנכתבו בעמל רב, לשמור על שקט יחסי בשלב הדיונים, ולהקשיב להרצאות שניתנו על ידי חוקרות וחוקרים פלסטינים שדיברו בשפה הרשמית של הכנס בביטחון ובשטף של בעלי הבית. בכך, נאלצו משתתפי הכנס היהודים לעבור סדנה לא מתוכננת בסבלנות, בהקשבה, וביכולת לחוות את המערכת המורכבת של יחסי רוב ומיעוט מהצד האחר של המתרס.

מעבר לכך, הכנס גם שינה, ולו למשך יומיים, את יחסי הכוחות בתוך החברה היהודית כפי שהתעצבו לפני ואחרי הקמתה של ישראל. לפתע, מקור כוחו של האקדמאי האשכנזי שמתקשה בהגיית ח' או ע' נעלם, ואת מרכז הבמה תפסו ערבים ויהודים-מזרחים, שהערבית היא חלק בלתי נפרד מתרבותם. או אז, פסקה ערביותם, ולו למשך 48 שעות, מלהיות אות קין שהדביקה מדינת ישראל על מצחם, ובמקום זאת הפכה לסמל סטטוס שיש להדגיש, לסממן המהווה גאווה, לכרטיס כניסה לחברה הישראלית-הפלסטינית החדשה, למכשיר למוביליות חברתית ואזורית. השפה הערבית, שבהקשר של חיל המודיעין ושל שיח "המומחים לענייני הערבים" נועדה על מנת להפריד בין יהודים לערבים ולשמש כגבול, התגלתה בדיון האקדמי בערבית כהתחלה של משהו חדש.

התחושות שצוינו כאן, של התרגשות, התעלמות, אהדה, חשש ותקווה, מבהירות את הדרמטיות בו התקבל הכנס. כמו כן, לפי דעתי, עוצמתן של תחושות אלו מבהירות גם את הסיכוי האמיתי לשינוי המציאות דרך השפה, אבל בו בזמן גם את החסמים האדירים שעומדים בדרכם של אלו החפצים בשינוי. מצד אחד, קידום השפה הערבית וניתוק הקשר שלה משיקולי הביטחון טומנים בחובם סיכוי ליצירת דור חדש של צעירים יהודים אשר אינם מסתכלים על האיזור דרך הכוונת, ודרך פרשנותם של מזרחנים, אלא מסוגלים ומעודדים להיהפך לחלק מהמקום, וללמוד את ההיסטוריה שלו מחדש, לא רק דרך ספרי הלימוד הישראליים. מצד שני, תוצאות אלו הן בדיוק הסיוט של האוחזים בהגה השלטון בישראל, ובטח של אלו שנהנו עד כה מ"טריטוריה" בטוחה ממנה קיימו ניתוח ופרשנות על הערבים מרחוק. חששם של גורמים אלו משינוי יחסי הכוח הוא עצום. עצום לפחות כמו התקווה שהשינוי הזה טומן בחובו עבור כל אלו המאמינים ששוויון, צדק ומלחמה בכיבוש, בגזענות ובבורות הם מטרה משותפת עבור יהודים ופלסטינים.



• הטקסט מבוסס על רשימה שפורסמה באתר העוקץ בנובמבר 2012. ד"ר יונתן מנדל הוא מרכז הפרויקטים במסגרת הים תיכונית במכון ון ליר בירושלים, ופוסט-דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא היה ממארגני הכנס "הערבית: שפה בעין הסערה" שהתקיים במכון ון ליר בשותפות עם מרכז דיראסאת.





P. O. Box 3190, - Nazareth 16131 - Tel: 972-4-6083333, Fax: 972-4-6083366 - Email: dirasat.aclp@gmail.com